מהי "ציונות דתית ריאלית"?

 

מה הן מטרותיה של "ציונות דתית ריאלית"?

 

מה לגבי מצוות "יישוב א"י" ופסקי הלכה אחרים המחייבים את שהותנו בשטחי יש"ע?

 

כיצד אתם יוצאים נגד הציבור שלכם ונגד דעת רבניו?

 

מהן הבעיות הפנימיות של הציונות הדתית עליהן אתם מדברים?

 

מהי עמדתכם לגבי פינוי שטחי יש"ע?

 

האם יש להתפנות מכל השטחים (100%)? ומה עם ירושלים?

 

מה לגבי הפלשתינאים? מה עם הסכם השלום?

 

מהי עמדתכם לגבי יחסי דת ומדינה?

 

מהן עמדתכם בנוגע לבעיות החברתיות בישראל?

 

האם בכוונתכם לייסד את מפלגת "ציונות דתית ריאלית" ?

 

מה מבדיל ביניכם ובין תנועות השמאל הדתיות?

 

היכן אתם ממקמים את עצמכם בין ימין ושמאל?

 

 

 

שאלה: מהי "ציונות דתית ריאלית"?

 

תשובה: "ציונות דתית ריאלית" היא קבוצה של צעירים ציונים דתיים, אשר קמה לאור מצבה ההולך ומתדרדר של החברה הציונית-דתית הנוכחית אשר נובע מהתמקדות מנהיגיה בחיזוק האחיזה בשטחי יש"ע תוך התעלמות משלל הבעיות הכרוכות באחיזה זו, ומתוך התעלמות מבעיותיה האמיתיות של החברה הישראלית בכלל ובעיות הציבור הציוני-דתי בפרט.

"ציונות דתית ריאלית" סבורה שיש לציבור הציוני-דתי תפקיד חשוב בבניין החברה הישראלית והעם היהודי, בהיותו הן בעל זהות יהודית ברורה והן בעלת זהות ציונית החפץ בבנין החברה הישראלית במדינת ישראל, ובהיותו שואף לקיום התורה במסגרת חיים מלאים של עבודה חברה ומדינה – אך לשם מימוש הגלום בו עליו להתעורר מאופיו החולמני והמנותק דהיום הגורם להתפוררותו ולהכיר במציאות כמות שהיא בפועל. עליו להעמיד על סדר יומו את בעיותיו ובעיות החברה הישראלית כמות שהן, ולהתוות באומץ ובפכחון את דרכו בתוך מציאות זו. במקום להוות גורם שולי ובעייתי בחברה הישראלית עליו לגלות מנהיגות ואחריות ולהוות גורם חלוצי בבנין החברה הישראלית.

 

שאלה: מה הם מטרותיה של "ציונות דתית ריאלית"?

 

תשובה: מטרתה העיקרית של קבוצה זו היא התווית דרך חדשה, אך אותנטית, לציונות הדתית. "ציונות דתית ריאלית" קוראת בקול ברור לכלל הציבור הציוני-דתי להתעורר מחלום א"י השלמה, להכיר בנחיצות הוויתור על שליטתנו בשטחים לאור שלל הבעיות הכרוכות בשליטה זו, ולהתמקד בבעיות הבוערות שעומדות על הפרק בציבור הישראלי בכלל ובציבור הציוני-דתי בפרט.

"ציונות דתית ריאלית" מבקשת להיות האצבע המצביעה על בעיותיה בפועל של הציונות הדתית והקוראת לדיון והכרעה בנושאים שמוזנחים ע"י ההנהגה הציונית הדתית ותודעת הציבור. תנאי ראשוני לכך הוא לשים מאחורינו את עניין ארץ ישראל השלמה כפרוגרמה פוליטית אקטואלית על כל הבעיות הכרוכות בה ולחזור לעצמנו ולבעיות היסוד שלנו. על כן מטרתנו הראשונית היא קריאה ליציאה מהשטחים והחדרת המודעות בקרב הציבור הציוני דתי לנחיצות שביציאה זו.

"ציוניות דתית ריאלית" מבינה שבפועל יוחזרו השטחים ויפונו התנחלויות, על כן היא מבקשת להקדים תרופה למכה שתקבל הציונות הדתית, ומציעה לה שבתור חברה היושבת בתוך עמה תגלה אחריות ומנהיגות ,תכיר במציאות הזו ותפעל בהתאם להכרה זו.

במקום להיאבק בעוד מאבק חסר סיכוי שרק ישבור אותה יותר ושיעמיק יותר את הקרע בעם ישראל וירפה אותו יותר, עליה להכריז שהיא מבינה שאין בכחה של מדינת ישראל לממש את חלום הישיבה בכל שטחי ארץ ישראל, ועליה לשוב ולבנות את עצמה מחדש ולהחדיר בקרב בניה את ההכרה שעם סיום שהותנו בשטחים לא רק שלא חדל הרעיון הציוני דתי, אלא נפתח פתח לבניה מחודשת של החברה הישראלית והחברה הציונית דתית בתוכו – זהו המעשה האמיץ האחראי והמנהיגותי שהיא יכולה לעשות כעת למען החברה הישראלית ולמען עצמה.  

 

 

שאלה: מה לגבי מצוות "יישוב א"י" ופסקי הלכה אחרים המחייבים את שהותנו בשטחי יש"ע?

 

תשובה: לנו ברור כי אין הדבר כה חד משמעי כמו שנוטים לטעון בקרב חוגים מסוימים בציונות הדתית, וזאת מסיבות שונות:

 

1.      ראשית, ידוע לכל שהדעות חלוקות בעניין זה ולא דומה השקפתם ההלכתית של רבני מגזר אחד למגזר שני כל אחד עם טיעונים משלו שאין כאן המקום לפרטם. מי שעיניו בראשו רואה כיצד במקרה זה העמדות הפוליטיות והאידאולוגיות הן הממריצות את האנשים לנקוט בעמדה זו אחרת, ולא ההלכה נטו, אנו עדים כיצד הפכה ההלכה מבחינת השיח הציבורי השלט בצבור שלנו לכלי של הפוליטיקה והאידאולוגיה. תופעה זו לכשעצמה צריכה להדאיגנו כאנשים דתיים.

 

2.      הלכה זו, אם ישנה בכלל, לדעת רוב כמעט מוחלט איננה משלושת המצוות שהנן בגדר "יהרג ובל יעבור", וככלל המצוות הרי שתמיד יש לבחון מה עומד מולן. בכך אנו נכנסים לשאלת "המחיר" שגובה שהותנו בשטחים, שהיא שאלה הנתונה לשיקולים פוליטיים, חברתיים אידאולוגיים ובטחוניים ולא לשיקולים הלכתיים טהורים. ואכן הפסיקה המדוברת של רבני הציונות הדתית מניחה באופן מובלע שיקולים "ימניים" ומניחה שאחיזתנו בשטחים היא דבר אפשרי ונחוץ מבחינה פרקטית, אך בפועל השיקול הימני כיום נמצא במשבר גדול. המשבר של החשיבה הימנית הוא כפול: לא רק מבחינה זו שבפועל לא ניתן להעלות על הדעת יותר יישום של ההשקפה הימנית המסורתית (היום רוב עם-ישראל מכיר בכך בפועל, אלא שהוא חלוק בשאלה איך לסגת ובאלו תנאים תקום מדינה פלשתינית ולא בשאלה האם לסגת) אלא גם מבחינה זו ששהותנו בשטחים גבתה מהחברה הישראלית מחיר חברתי רב, שחיקה מתמדת של הרגש המוסרי, הסח דעת מתמשך מבעיות חמורות שחברה הבונה מדינה צריכה להעמיד על סדר יומה, ויש להוסיף על כך את הבעיות הקשות ותהליך ההתפוררות שהציבור הציוני דתי עומד מולם.

 

 

3.      ישנו דבר ייחודי בהלכות הללו והוא שהן עוסקות בחיובים שחלים על גופים כלליים כמו עם ומדינה. ההכרעה בשאלה הלכתית כזו מחייבת לדון בשאלות ולקבוע עמדות בעניינים שספק אם ניתן למצוא להם מקור כלל בהלכה הקיימת. החל משאלת היכולת לדבר על חיוב החל על ציבור כאשר הציבור חסר סמכות הלכתית אחת המסכימה על החיוב, עבור דרך שאלת מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל בבחינת מושא של ההלכה, מדינה חילונית שרוב אזרחיה אינם דתיים וחלקם אינם יהודיים ושהחוק שלה איננו חוק דתי, האם ניתן לראות בשליטה שלה "יישוב הארץ" מבחינה הלכתית המוציא את עם ישראל ידי חובתו, ובאותה מידה האם ניתן לראות בנסיגה שלה  משהו הגורם לעם ישראל לעבור על איסור הלכתי, ומהי ה"אחיזה" ההלכתית המדוברת – משטר צבאי? חלות החוק החילוני של מדינת ישראל על השטחים? חלות החוק הבינלאומי של הגויים? וכלה בשאלת הגדרת עם ישראל מבחינה הלכתית, כאשר הוא איננו כיום כלל עם דתי, ושהוא ברובו (אף רובו הדתי) איננו יושב הארץ כלל.

נושאים אלו וכיו"ב הם סבוכים ובעייתיים, ספק אם יש להם תשובה הלכתית כלל, והכרעה בהם תבוא אולי רק עם חידוש ותנופה אמיצה בחיים ההלכתיים הציבוריים, חידוש ותנופה החסרים כיום בציבור הדתי. ממעטים לעסוק בהן בקרב הציבור הציוני דתי – הן מטעמים פוליטיים והן מחוסר נכונות להתמודד עם בעיותיהם האמיתיות של החיים ההלכתיים במדינה.

 

4.       אם נותר עוד ספק בדבר חד משמעיותה של הלכה זו, הרי שעומדת מולו המציאות עצמה. בפועל מדינה פלשתינאית תקום, בפועל מדינת ישראל וחייליה הם אלו שיפנו את השטחים, בפועל עם ישראל יעמוד בפני קרע, בפועל הציונות הדתית תעמוד בפני משבר. אדם שמכיר בכך, איננו יכול להיאחז יותר בפסק ההלכה הזה. הרי עומדת לפנינו מציאות חדשה, שהיא תבוא עם או בלי פסק ההלכה, על כן מוטב שנודה שהלכה זו איננה בת מימוש כיום ונעשה ככל שביכולתנו לפעול למען היום שאחרי – כך צריך לעשות מי שיש בו תחושת אחריות ואיננו עסוק רק בהיפותזות.

 

 

 

 

 

שאלה: כיצד אתם יוצאים נגד הציבור שלכם ונגד דעת רבניו?

­­­

תשובה: להפך! אנו באים מתוך הציבור שלנו ופועלים למענו ולמען הערכים שלו עצמו. לעיתים נוצר מצב שבו חברה נסחפת אחר רעיונות מסוימים המסיטים אותה ממסלולה וגורמים לה להזניח את בעיותיה העיקריות ואת דרכה, וכך קרה לציונות הדתית. בכך שאנו נכונים לצאת בריש גלי ולהצביע על הבעיות שלנו כציבור אנו עושים מעשה המוטל עלינו כבניו ובנותיו של הציבור הציוני-דתי הדואגים לשלומו ולערכיו.

אחד הדברים שמייחדים את הציבור הציוני דתי מיסודו, ושנותנים לו את היכולת להיות ציבור המחובר למציאות הריאלית של עם ישראל המקיים חיי תורה בתוך מציאות זאת ולא ציבור מנותק ותלוש, הוא בין השאר חוסר ההתיימרות לדבר על "דעת תורה" בעניינים פוליטיים ואידאולוגיים פרטיים שהם מחוץ למחויבות ההלכתית שחלה על יהודים באשר הם תהיה דעתם הפוליטית והאידאולוגית אשר תהיה, וחוסר ההתיימרות להפוך את הרב, שהוא אמור להיות סמכות הלכתית, למנהיג פוליטי קדוש בבחינת "אורים ותומים" לכל דבר ועניין. ההבחנה הברורה בין אידאולוגיה והלכה, היא שאפשרה לנו כציונים דתיים לצאת מהגלות בניגוד לעמדתם האידאולוגית של רוב הרבנים דאז והיא שמאפשרת לנו כיום שלא להיות נגועים בזילות הדת הקיימת בקרב ציבורים דתיים אחרים המערבים פוליטיקה עם "דעת תורה". אם הציונות הדתית מחוייבת לראות את המציאות הפוליטית חברתית באופן מסוים, שנקבע "מלמעלה", הרי שהיא מאבדת את מהותה ומכלה את עצמה.

על הטענה שבין רבני הציונות הדתית אין מי שחולק על פסק ההלכה הקובע שאסור לצאת מהשטחים, יש לענות כי הרבנים שפוסקים אחרת מוצאים מיד מהיות חלק לגיטימי של הציונות הדתית. תופעה זו היא חמורה מבחינה דתית: במקום לתת מקום לדיון הלכתי אמיתי, שאיננו בא לשקף עמדות פוליטיות אלו או אחרות ואינו צריך להיות תלוי בזרם זה או אחר, הרי שבפועל השייכות הפוליטית היא זו שקובעת לאדם מהי ההלכה.   

 

שאלה: מהן הבעיות הפנימיות של הציונות הדתית עליהן אתם מדברים?

 

תשובה:

·         בעיית זהות – בשלושים שנים האחרונות, הציבור הציוני דתי בנה יותר ויותר את זהותו על בסיס העמדה הפוליטית הימנית לאורו של חזון "ארץ ישראל השלמה", עם הזמן השתלטה תפיסה זו על כל עולמו, היא הפכה להיות הדבר המרכזי בחינוך ובשיח הציבורי ורוב המוטיבציה האידאליסטית הופנתה לעניין זה. עם הזמן מחד הוזנחו יסודות אחרים בתפיסתו ומשימות אחרות שעומדות בפניו כמו גם בעיות פנימיות בתוכו (ראה להלן), ומאידך החזון האידאולוגי נתגלה כבלתי ממשי – הוא כציבור נכשל מלסחוף אחריו את הציבור הישראלי, והמציאות המדינית טפחה וטופחת על פניו. כך שכיום הוא נותר קרח מכאן ומכאן: מחד בלי מבנה חברתי וחינוכי המסוגל להתמודד עם בעיותיו, בלי ערכיו ההסטוריים, ומאידך בלי חזון "ארץ ישראל השלמה".

·         התפוררותנו החברתית - הציבור הציוני דתי נמצא זה שנים בתהליך של התפוררות, וספק אם ניתן לומר עליו כיום שהוא ציבור כלל. הוא מורכב מקבוצות קבוצות שאיבדו ומאבדות יותר ויותר את השפה המשותפת ביניהם.

אם בעבר היו המוני הציוניים הדתיים מאוחדים בכך שכולם ראו בבניין מדינת ישראל דבר מה שיש לשאוף אליו וראו מחויבות לחיי הלכה במסגרת החיים המודרניים, ואילו בשאר הנושאים, פוליטיים ואידאולוגיים וכדו', היו חלוקים ביניהם כמו בכל חברה בריאה, הרי שמשלב מסויים השקפה פוליטית מסויימת ואידאולוגיה דתית מסויימת הפכה להיות המגדיר היחיד של הציבור הזה.

בכך הציבור הרחיק מעליו את כל מי שלא "יישר קו" עם האידאולוגיה ואנס אותו לצאת החוצה. בזניחת היסוד האותנטי שהיה כחו מלכתחילה - ההכרה במדינה ובחיים הלכתיים במסגרת מציאות מודרנית – הוא זנח למעשה את הכח המעמיד שלו, ואכן כיום אנו עדים לקבוצות שוליים שגדלות בקרב הציונות הדתית שאינן מקבלות יסודות מכוננים אלו, החל מאלו שאינם רואים עצמם מזוהים יותר עם מדינת ישראל והתנהלות החברה הישראלית, עבור דרך אלו שמבטלים את ההתערבות התרבותית בחיים המודרנים של מדינת ישראל ועד אלו שלהחרמת ספרי רבנים בני הציבור שלהם הגיעו, וכלה בתופעות של זניחת הקו הדתי המסורתי ושל עזיבת הדת הגדלות מיום ליום.

 

·         התפוררותנו הדתית – אנו עדים לתופעה הולכת וגדלה של עזיבת הדת בקרב הציבור הציוני דתי, התרחקות מתמדת מעולם ההלכה וניצנים של תופעות דתיות המחליפות את המחויבות ההלכתית ביסודות דתיים אחרים. בו בעת אנו עדים להקצנה דתית של חוגים אחרים בציונות הדתית, שמזלזלים ומבטלים יסודות תרבותיים שתמיד היו ממאפייני החברה הציונית דתית כמו השתלבות בעולם התרבותי הכללי ובתרבותה של מדינת ישראל.

אמנם אין בהכרח לתלות את שורש כל הבעיות הללו דווקא באידאולוגיה הימנית של הציונות הדתית, המשבר הדתי בעם ישראל הרי הנו ותיק וכרוך במפגש שבין יהדות ומודרנה. אך ברור שבעיות אלו כמו גם אחרות העומדות בפני היהדות כיום, כגון שאלת מעמד האשה, בעיות יחסי דת ומדינה, שהן האתגר האמיתי העומד בפני מי שמעוניין להמשיך בקיומם של חיי תורה במציאות האקטואלית, אינן עומדות בראש סדר יומנו, וזאת דווקא אצל ציבור שהנכונות שלו לעמוד מול שאלות אלו הן ממאפייניו המקוריים.

במקום שיקומו רבנים ומנהיגי הציבור, כמו גם הציבור עצמו, וידונו על כך על במות ציבוריות שונות, ברחוב, בבית המדרש, בבית הכנסת וכן הלאה, ינסו להבין את התופעות והבעיות הללו ברצינות ולתת עליהם דין וחשבון, ובמקום שהזרמים השונים ידונו ביניהם במסגרת דיון ציבורי שיש בו להפרות ולתת תנופה תסיסה וחיות לציבור, כמו שחברה הבונה את עצמה עושה, הרי שבפועל הדבר מוזנח מבחינה ציבורית בעוד שדבר אחד כן תופס את התודעה הציבורית הציונית דתית באופן מלא והכל מסתובב סביבו והוא... השאלה הפוליטית.

מבחינה חברתית ניתן כמעט לומר שכיום צעיר או צעירה דתיים יכולים לעזוב את הדת ולהרגיש הרבה יותר בנח מול החברה הציונית דתית מאשר צעיר או צעירה הטוענים שיש להחזיר שטחים – מצב זה אומר דרשני והוא מלמד עד כמה החליפה האידאולוגיה הימנית את הערכים הציונים הדתיים הבסיסיים ביותר והאפילה עליהם.

 

·         מעמדנו בחברה הישראלית – אמנם החברה הדתית ברובה לוקחת חלק פעיל ומלא במסגרת חייו של הציבור הישראלי, ואמנם אנו עדים כיום להשתלבות גדלה והולכת של דתיים במקומות שהיו חסרים אותם בעבר, כגון עמדות מפתח בצה"ל כניסה לתקשורת ועוד. אך עם כל זאת עולם הערכים של הציונות הדתית נתפס בעיני הציבור הישראלי כקיצוני ותלוש. החברה הציונית דתית ובעיקר ציבור המתנחלים אלו המממשים בפועל את האידאולוגיה שלה נתפסים בקרב רבים כבעיה. אצל חלק מהציבור הישראלי הציונות הדתית מעוררת תרעומת רבה כקבוצה קיצונית המהווה מכשול לקראת תהליך מדיני, אצל חלקם היא מעוררת כעס על שהיא מכריחה את חיילי המילואים לבוא ולסכן את חייהם בשמירה על קומץ אנשים, אצל חלק היא נתפסת כגורם המאיים על החיים הדמוקרטיים של מדינת ישראל. אמנם אין בדברים הללו תמיד משום אמת, ולעיתים מדובר בדעות קדומות והכפשה שהם לצערנו חלק מהשיח הציבורי בישראל כיום, אך ציבור אשר חש אחראי לציבור כולו ומעניינת אותו החברה הישראלית בכללותה ומעוניין להוות גורם משפיע בהתפתחותה ומעוניין שבניו לא יחיו בתודעה של פיצול בינם ובין שאר האוכלוסייה, איננו יכול להתעלם מהרושם שהוא יוצר ומהאופן שבו החברה תופסת אותו.

אם הציונות הדתית, רואה בעולם ערכיה דבר חשוב וחיוני שיש לו מה לתרום לחברה הישראלית ולבעיותיו של עם ישראל, הרי שהיא איננה יכולה להסתפק רק במטרה להיות חלק מהחברה כמו כולם וכמובן שאיננה יכולה להסתגר בתוך עצמה, אלא עליה למצוא את הדרך להוות גורם משפיע בחברה הישראלית, ולהציע אלטרנטיבה ערכית תרבותית. בשל כך היא צריכה לגלות חשיבה צבורית, מציאותית ואחראית הן לגבי עצמה והן לגבי החברה הישראלית בכלל. על-כן היא איננה יכולה שלא לתת לעצמה דין וחשבון על בעיותיה הפנימיות, על האופן שבו נתפס האדם הדתי בישראל לאור מה שקורה בפוליטיקה ולאור מה שקורה במשרדי הדתות ומשרדי הרבנות, והיא איננה יכולה להמשיך להוביל דווקא את הקו הלא-ריאלי והשולי בשיח הישראלי.

 

·         חוסר הנהגה אמיתית מול משבר קרב ובא-  הנהגת הציונות הדתית, הן במישור החברתי והן במישור הפוליטי, משקפת נאמנה את המצב העגום של הציונות הדתית ורמתו של השיח הפנימי בציבור זה.

מתי אנו שומעים ממנהיגי הציונות הדתית? – כאשר מדובר בעוד פסק הקשור לאיסור לצאת מהשטחים, תמיכה בהצעות חוק שריח גזענות נודף מהן, מאבקים פוליטיים על כסאות הרבנות הראשית וענייני שמירת השבת במדינה.

למעשה ישנם שני נושאים על סדר יומה של ההנהגה והם העניין המדיני ושמירת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. בנושא הראשון הם נוקטים דווקא את העמדה הלא ריאליסטית המנותקת והחולמנית, וגוררים להעמיד את זהות הציבור על עניין זה עם כל הרעה שצומחת מכך (עיין למעלה) ובנושא השני - שהוא נושא בעייתי ורגיש שיש לדון בו על צדדיו השונים ולעודד דיון ציבורי לגביו – דווקא בנושא זה נוקטים בגישה שכל עניינה הוא לשמור על המצב הקיים.

מול זה עומדת אזלת היד של המנהיגים הללו לדאוג באמת לציבור שלהם: על אף שברור לכולם שהציבור הציוני הדתי, זה היושב בשטחים בפרט ואף הציבור הדתי בכלל, עומדים בפני משבר שכרוך ביציאה מהשטחים, הם אינם עושים דבר בשביל להתכונן לקראתו ולהיערך אליו מבחינה הסברתית חינוכית ומעשית. במקום לגלות אחריות ולפעול על פי המציאות בפועל אנו רואים אחיזה יותר חזקה באשליה. לו היתה הנהגה אחראית אזי היתה צריכה לומר בריש גלי: "עלינו להודות כי המפעל ההתיישבותי ביש"ע כשל ואיננו עומד במבחן המציאות, אנו עומדים אמנם בפני אבדן היקר לנו אך הבה נגלה תושיה וננצל את ההזדמנות הזו לחזור לעצמנו ולבעיות הקשות שלנו כדתיים וכישראלים".

ההנהגה הרבנית והחינוכית של הציונות הדתית דחפה במשך שנים את ציבור חניכיה להעמדת אידאולוגיה פוליטית מסוימת כאידאולוגיה היחידה האפשרית והמגדירה את הציבור, אך את הבעיות הכרוכות באידאולוגיה זו השכיחה מלבות האנשים – היא יצרה כך ביודעין או שלא ביודעין בקרב חלק מהציבור שלה ניכור לחלקים מסוימים של החברה ולנושאים מסוימים שאינם אמורים להיות במודעות כולם. כולנו יודעים כי השיח הפוליטי בישראל נגרר לרוב להיות "שחור-לבן" המעודד התבצרות בתוך העמדות תוך ביטול האחרות במקום לגלות מורכבות. הציונות הדתית גם היא נגררה לתוך סוג זה של שיח אך ביתר חריפות, חינוך המדגיש דבר אחד בכח חינוכי עצום ללא התייחסות לבעיות אחרות יוצר בסופו של דבר ניכור כלפי בעיות אלו.

האם שמענו רבנים ומנהיגים של הציונות הדתית שכשם שהם קוראים לסירוב להתפנות כך הם גם מגנים את תופעות קיצוניות בציבור הדתי וקוראים למאבק בהם? האם שמענו רבנים שכשם שהם חדורים להט להנחיל את תודעת חשיבותה של ההתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל חדורים גם להט למגר את חוסר הצדק שיש בתכנית פוליטית שרוצה להחזיק אנשים בשליטה צבאית בלי אזרחות? האם הם חדורים גם להט לגלות את הקלקולים המוסריים שמתגלים לעיתים במצב של מלחמה מתמדת ולטפל בהם?

האם אין עניינים אלו צריכים להיות נחלתו של כל אדם, ימני כשמאלני?! מדוע המסר החינוכי כל כך חד-ממדי?!

האם שמענו את מנהיגי הציונות הדתית נותנים דין וחשבון על מצבו של הציבור הציוני-דתי כיום? האם שמענו אותם נותנים דין וחשבון על מצבה של החברה הישראלית כיום?   -   ההנהגה הציונית הדתית איננה עסוקה במציאות ובבעיותיה כלל, אין לה חזון להציע או נכונות לפתוח דיון ציבורי ענייני ואמיץ בבעיותיה האמיתיות של המדינה ושל החברה הציונית-דתית, היא "מכורה" לנושא אחד, חולמני, ואילו בכל שאר הנושאים היא מגלה חוסר חיוניות ואף הזנחה.

 

 

שאלה: מהי עמדתכם לגבי פינוי שטחי יש"ע?

 

תשובה: אנו חושבים כי יש צורך לסיים את שלטון מדינת ישראל על העם הפלשתינאי בהקדם, הואיל ו:

1. השליטה על עם אחר ושלילה מתמדת של זכויותיו האזרחיות, איננה אפשרית לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה מעשית.

2. האחיזה המתמשכת על השטחים יצרה בעיות רבות בתוך החברה הישראלית וגרמה לשיתוקה והתפוררותה

– בשל היות סדר היום הציבורי והפוליטי נע סביב המחלוקת שניטשה בין ימין ושמאל לגבי השטחים בלבד ואילו כל שאר הבעיות הרבות, החברתיות, הכלכליות, החינוכיות, התרבותיות וכו' וכו' הן מבחינת סדר העדיפויות והן מבחינת התודעה של הציבור תופס מקום משני.

– בשל מצב חוסר האונים שנקלעה אליו החברה הישראלית, שבו מחד אין היא יכולה להחזיק בפועל בשטחים ללא לשלם על כך מחיר רב, אך מאידך אין לה את יכולת ההכרעה האמיצה לעזבם. מצב שמערער את המוטיבציה ואת התקווה שיש מי שיכריע את המצב

 הזה.

  

3. אנו כציונים, המעוניינים במדינה יהודית לעם היהודי בארץ ישראל, חוששים פן תהפוך עם הזמן המדינה בעל כרחנו למדינה דו-לאומית בעלת מיעוט יהודי.

4. אנו איננו חיים בואקום לא מבחינה גאוגרפית ולא מבחינה מדינית – המשך קיומה התקין של מדינת ישראל איננו יכול להמשיך בעתיד ללא נכונות להסדר עם הפלשתינאים המגובה על ידי מדינות העולם האירופאי וארצות הברית.

4. החברה הישראלית ברובה, (כולל דמויות מפתח בהנהגת הימין ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון) כבר קיבלה על עצמה את דין המציאות ויודעת שמדינה פלשתינאית בין ירדן לים קום תקום, ויודעת שבמוקדם או במאוחר ייכפה על מדינת ישראל לסגת מהשטחים – אז עדיף לעשות הכרעה אמיצה הנכנסת אל המצב החדש הזה באופן אקטיבי, מושכל ומהיר במקום לגרור אותו ולחכות ליום שבו הוא ייכפה עלינו, למנוע בכך סבל מיותר בשני הצדדים, העמקת שנאה מיותרת, ולקבל את ההכרעה הזו מתוך תחושה ציבורית של הזדמנות ופתח לבניה מחודשת של החברה הישראלית שאם לא כן, נמצא עצמנו נגררים,  שבורים ומובסים.

 

 

שאלה: האם יש להתפנות מכל השטחים (100%)? ומה עם ירושלים?

 

תשובה: אנו לא עוסקים בניסוח תוכנית מדינית מוגדרת לפרטי פרטים אלא בהעלאת המודעות בציבור שלנו לנושא זה! אנו רואים את תפקידנו כמובילי שינוי בדעת הקהל הציונית דתית בין השאר על-מנת להקל את ה"מכה" שציבור זה, ובתוכו אנחנו, יקבל. אין לנו "נוסחאות פלא" ואנו לא עוסקים בחישובי אחוזים!

 

שאלה: מה לגבי הפלשתינאים? מה עם הסכם השלום?

 

תשובה: לאור המצב העגום ביחסינו עם הפלשתינאים בשנתיים האחרונות, איננו תמימים לחשוב ש"שלום אמת" עומד על הפרק בזמן הנראה לעין. אנו לא חושבים שהסכם שלום הוא תנאי הכרחי לסיום השלטון שלנו עליהם. כמובן שאנו רוצים בכך, אך במידה וזה לא יתאפשר אנו חושבים שעלינו לסיים את שליטתנו עליהם ללא קשר לרצונם או להסכם כלשהו מולם.

 

שאלה: מהן עמדותיכם בנוגע לבעיות החברתיות- כלכליות בישראל?

 

תשובה: "ציונות דתית ריאלית" אינה בעלת מצע בעל השקפה חברתית-כלכלית מוגדרת ומפורטת.

במישור החברתי ישנן תנועות רבות שפועלות רבות למען הבעיות החברתיות השונות וכל אדם מישראל, חותמי העצומה ושאינם חותמי העצומה, יכול להצטרף אליהם או לפעול בעצמו כמידת יכולתו והבנתו. אין אנו מתיימרים להחליף או לשפוט ארגונים אלו או אחרים, ובזה גם אין לנו בקורת כלפי החברה הציונית-דתית אלא גאווה על היותנו בניה.

במישור הפוליטי באשר למדיניות הכלכלית-חברתית ישנה בעיה חמורה והיא כי במדינת ישראל הבעיות החברתיות אינן במוקד הדיון הפוליטי אלא הן משניות לבעיות המדיניות. סדר היום החברתי והכלכלי והתפיסה הכלכלית חברתית הנם משתנים מעת לעת ע"פ מגעים קואליציוניים של המפלגות וכדו', והוא איננו עומד במרכז מערכות הבחירות. דבר זה גורם לחוסר דיון רציני של הציבור בדבר דמותה הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל כמו נושאים חשובים אחרים שהוזנחו עקב התנהלותו של סדר היום הפוליטי סביב המחלוקת המדינית בלבד.

החשיבות של היציאה מן השטחים היא בין השאר בכדי שהחברה הישראלית תתחיל לבנות את עצמה גם בתחום מוזנח זה.

 

 

שאלה: מהי עמדתכם לגבי יחסי דת ומדינה?

 

תשובה: אין לנו כתנועה עמדה מסויימת לכאן או לכאן בעניין זה, אלא אנו שמים לנו כמטרה לעורר את עצם השאלה הזו בתודעת הציבור הציוני דתי, לעורר אותו לבחון ברצינות את הצדדים השונים בבעיה זו, ולהכריע הכרעות בעניין. לצערנו, עיסוק בשאלה זו חסר בקרב הציונות הדתית, על-אף שהיא אחת השאלות הבוערות ביותר שצריכות להטריד ציבור זה, שכן שאלת יחסי דת ומדינה היא בדיוק שאלתו של מי שמעוניין הן במדינה והן בדת, דהיינו שאלתו של הציוני הדתי. על אדם זה ושכמותו לברר את היחס הבריא והנכון ביותר ביניהם, הן מבחינת מעמדה של הדת בעיני הציבור הלא הדתי, הן מבחינת העולם הדתי לכשעצמו על הערכים שלו והאינטרסים שלו. 

כיום שולטת בציבורנו התמיכה בסטסוס קוו, שהוא הן ביטוי לאינטרסים פוליטיים של המפלגות הגדולות המטשטש את הבעייה במקום להעלותה לתודעת והכרעת הציבור, והן מבטא את השיתוק של הציונות הדתית מלהתמודד עם הבעיות הקשות והמורכבות העומדות בפני היהדות האורתודכסית בזמן הזה.

 

 

שאלה: האם בכוונתכם לייסד את מפלגת "ציונות דתית ריאלית" ?

 

תשובה: אין לנו שום כוונה לעבור לתחום הפרלמנטרי.

 

שאלה: מה מבדיל ביניכם ובין תנועות השמאל הדתיות ?

 

תשובה:

·         אין כל קשר ארגוני בינינו לבין מפלגה כלשהי.

 

·         אנו רוצים לשמש שעון מעורר לחברה הציונית דתית המנומנמת, להפנות את תשומת הלב לבעיות שקיימות בציבורנו, לעורר דיונים ובירורים שעלינו לעסוק בהם כחברה, אך איננו מעונינים ואיננו יכולים לגבש מצע בנוסח של תנועה או מפלגה שיש בו עמדות לכאן או לכאן בדיונים הללו. זאת למעט שני דברים שאנו כן מסכימים עליהם:

1. ההסכמה של כולנו בנחיצות לצאת מהשטחים – לא אידאולוגיה פוליטית מסוימת או השקפה משותפת בדבר משמעותה של ארץ ישראל בעולמו של היהודי, לא תמימות דעים באשר להלכות ישוב הארץ וכיו"ב הן המביאות אותנו להסכמה זו אלא המודעות למציאות כמות שהיא, המודעות למשבר שאנו נמצאים בו.

2. ההסכמה של כולנו בנחיצות תנופה מחודשת בבנין החברה הציונית דתית – לא התשובות לבעיות הן המאחדות אותנו אלא ההסכמה בדבר נחיצות העלאת הבעיות והדיון בהן.

 

·         יש כאן עניין של עיתוי שהוא חשוב מאוד - בניגוד למחלוקות בעבר בין השמאל לימין בציבור הדתי ובציבור בכלל, שהיו מחלוקות שהתרחשו בזמן שבו השאלות המדיניות הגדולות היו עדיין "באוויר", אנו עומדים כיום כיום בפני מציאות קיימת - בה ההתרחשויות המדיניות מצביעות באופן ברור שהולכת לקום מדינה פלשתינאית ועומדת להתבצע נסיגה, ובה הציבור הישראלי כבר קיבל את דין מציאות זאת על עצמו. על כן:

1. עכשיו חשוב יותר מתמיד להיערך מבחינת תודעת הציבור הציוני דתי לעניין - לנסות ולהציל את זהותו לפני שהיא תבוא לידי משבר עם הנסיגה ולגרום להתעוררותו.

2. עכשיו הדיון איננו יותר היפותטתי אידאולוגי בלבד אלא מדבר על המציאות כמות שהיא, והמסרים שהיו פעם נחלת השמאל המתון מתקבלים על דעתם של יותר אנשים אף מן הימין, ועל כן יש לחדש את המסרים ולהביעם בפומבי. עכשיו יש לקרוא גם למי שהיה חסיד ארץ ישראל השלמה וכדו' להודות שהמציאות כמות שהיא מצריכה שינוי והערכות מחדש.

3. עכשיו יש לתמיכה במסרים אלו משמעות מעשית קריטית, הם חלק מהכשרת תודעת הציבור הישראלי כולו לקראת ההכרעות שעל מנהיגיו לקבל בזמן הזה ממש, ועל כן בכחן הן לזרזן והן לתת חופש פעולה למהלכים אקטיביים שיכניסו את מדינת ישראל לתקופה החדשה והבעייתית באופן יותר מושכל ופחות נגרר שאינו נדרש לוותר על איכותו של התהליך בעבור קומץ אלו שאינם מודים בו.

 

·         אנו לא עוסקים באידאולוגיה ואיננו מבקשים להיות מזוהים עם זרם מסויים ביהדות האורתודוכסית, איננו עוסקים בשאלות כגון האם אנו "באתחלתא דגאולה" או לא, איננו קובעים האם על האדם הדתי בישראל לשאוף למדינת הלכה או לא, איננו מעוניינים לקבוע כי דרכו של הוגה דעות דתי אחד משקף יותר מהאחר את ערכיה של הציונות הדתית, איננו מנסים לשרטט דמות כזו או אחרת של היהודי הדתי "האידיאלי" ואיננו רוצים להעמיד דמויות אלו או אחרות כבעלות התשובות לשאלות היהדות, העם והמדינה, איננו פונים לחתך מסויים של ציוניים דתיים בעלי שפה מסויימת – אנו מתרחקים מכל זה וכיוצא בו, אלא שאנו עוסקים במציאות, אנו מצביעים על הבעיות האובייקטיביות שכולם, מצביעי מפד"ל כמו מצביעי מימד, דתיים מצביעי עבודה כמו דתיים מצביעי ליכוד, אנשי נתיבות שלום כמו אנשי גוש אמונים, תלמידי הרב קוק כמו תלמידי הרב סולובייצ'יק, על כולם להודות בהם לפעול על פיהם ולתת לעצמם דין וחשבון על פיהם במידה ובנין החברה הישראלית חשוב להם ועתידה של הדת במדינת ישראל חשוב להם, ובמידה והם מעוניינים לפעול ולשנות בתוך המציאות ולא בתיאוריה.

 

·         חותמי העצומה שפרסמנו כוללים אנשים רבים עם דעות שונות בענייני חברה, חינוך, הגות, דת ומדינה וכו', השייכות הפוליטית שלהם היא מגוונת ע"פ שיקוליהם האישים ע"פ הדמויות הפוליטיות שהם מעוניינים שיהיו נציגיהם וכיוצ"ב, ואף בדיון המדיני דעותיהם שונות לגבי עומק הנסיגה מהשטחים, אופיו של תהליך ההפרדות וכדומה, שאלות בדבר היחס הנוכחי של מדינת ישראל למתרחש כרגע בשטחים וכל שאר השאלות הקיימות בשיח הריאליסטי של הציבור הישראלי כיום. המכנה המשותף הוא שכולם מודים בבעייתיות הכרוכה באחיזה בשטחים, רואים נחיצות כיום ביציאה מהשטחים מתוך הכרעה אקטיבית אמיצה וברורה, רואים צורך בהפניית מודעות הציונות הדתית לנושאים בוערים אחרים העומדים על הפרק ובהחזרתה לסדר-יום ריאליסטי.

"ציונות דתית ריאלית" מעוניינת לתת במה וביטוי למכנה משותף זה. היא איננה מציגה הנהגה חדשה לציונות הדתית, איננה מעלה דמויות עם פתרונות ותכניות לשאלות הדת, העם והמדינה, אלא היא נותנת פה לציבור, עיקר עניינה הוא בפניה לשיח הציבורי, להעלאת המודעות לבעיות, למלחמה בהתחמקות והשאננות, בקריאה להנהגה ולא בהנהגה עצמה – זה נשמע אמנם מעט אך זה בדיוק "המעט" שחסר לנו.

 

שאלה: היכן אתם ממקמים את עצמכם בין "ימין ושמאל"?

 

תשובה:

אם השמאלניות היא הנכונות להכיר בבעיות שיוצרת האחיזה בשטחים, מבחינת ערעור והתפוררות החברה הישראלית ומהבחינה המוסרית ואילו הימניות כופרת בכך – הרי שעל כולנו להיות "שמאלנים". 

אם הימניות היא הנכונות להגן על בטחון עם ישראל ואזרחי המדינה, לעמוד על זכותנו לחיות בארץ ישראל ובה לבנות את מדינתנו שהיא מדינתו של העם היהודי ואילו השמאלניות כופרת בכך, לראות בטרור דבר נפשע שיש להלחם בו - הרי שעל כולנו להיות "ימניים".

 

אך זו חלוקה מזויפת בין ימין ושמאל, שהשיח הציבורי הישראלי נוטה לעיתים להתדרדר אליו, כאילו אנו מוכרחים לבחור בין אנושיות ובין ציונות, והעמדתה כך מערערת למעשה את הרעיון הציוני מיסודו.

הויכוח הרציני והלגיטימי בין ימין ושמאל (מהבחינה המדינית), הוא בין התפיסה שניתן לשלוט בארץ ישראל כולה תוך שמירת תקינות חיי המדינה והחברה מפני התפוררות ושחיקה מוסרית ובין התפיסה שלא ניתן לעשות זאת – אך ויכוח זה איננו אקטואלי יותר ומבחינה זו רוב רובו של הציבור מכיר בחוסר יכולתנו להמשיך לשלוט בשטחים. המחלוקות הפרקטיות בין "ימין" ו"שמאל" ברוב הציבור הם רק על אופי הנסיגה ולוח הזמנים שלה, על יחסינו המדיני והצבאי כרגע עם הפלשתינאים, אך אין כמעט כבר מחלוקת על עצם עובדת הנסיגה וקבלת הקמתה של מדינה פלשתינית.

החלוקה שאנו מבקשים לשים אליה לב, ובעיקר לבו של הציבור הציוני-דתי, היא החלוקה שבין מציאות ובין ניתוק מהמציאות. במובן זה המסר המשותף שלנו איננו שייך יותר לויכוח האידאלוגי הישן והלא רלוונטי, אלא הוא בעיקר קריאה לציונות הדתית שמבין שתי האופציות עליה לבחור בריאליה – לטובתה ולטובת הכלל. על כן פנייתנו צריכה לפול על אזניים "שמאלניות" ו"ימניות" כאחד.